שני חוקים עיקריים מגינים על עובדות מפני פיטורין או פגיעה בתנאי העבודה בזמן הריון ובזמן טיפולי פוריות.

 

חוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954

 

חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988

 

חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על פיטורים ו/או אפליה בעבודה בשורה ארוכה של מקרים: מטעמי גזע, דת, מין, הריון, טיפולי פוריות שירות צבאי ועוד.

 

חוק עבודת נשים הוא חוק קונקרטי יותר ועוסק בזכויות העבודה של נשים בהריון. חוק זה קובע מפורשות כי פיטורי עובדת בעלת ותק של למעלה מ-6 חודשים, הנו אסור ללא קבלת אישור הממונה על עבודת נשים במשרד הכלכלה שאמון על בדיקת נסיבות המקרה ומתן אישור הנדרש כאשר אינם נובעים מההריון אלא מתפקודה המקצועי של העובדת.

 

יובהר, פיטורי אישה בהריון מותרים כאשר הסיבה לפיטורים איננה ההריון. במקרה של עובדת בעלת וותק של למעלה מ-6 חודשים יש צורך לקבל אישור מהממונה על עבודת נשים בהליך נפרד במסגרתו מעבירים את כל המסמכים והראיות הרלוונטיות לסיבת פיטוריה.

 

במקרה של פיטורי אישה בהריון או כל מקרה של פיטורים עקב אפליה, על המעסיק להראות שהסיבה לפיטורים הייתה מקצועית ואינה נגועה באפליה. במידה ולא יצליח לעמוד בנטל ההוכחה, יהווה הדבר חזקה לכך שפיטר את העובדת בשל היותה בהריון.

 

מכאן אנו למדים מדוע שופטי בית הדין הקפידו לפסוק פיצויים במקרה של פיטורים ללא עריכת שימוע. מפרוטוקול השימוע אנו למדים מה היו הסיבות לפיטורים, אלו ראיות הציגו בפני העובד במהלך השימוע ועד כמה כנה ואמיתי היה הניסיון לאפשר לעובדת לטעון את טענותיה כנגד הפיטורים.

 

במקרה שלא נערך שימוע, יהיה קשה להתחקות אחר הסיבות לפיטורים ובהעדר ראיות חיצוניות חד משמעיות יטה בית הדין להאמין כי הסיבה לפיטורים היא ההריון או מכל אפליה רלוונטית שנטענה ע''י העובד.